פרק ג' הורות כמהות קיומית – הורות כמקצוע
הדרכה להורות – היא זכותם הלא כתובה של הילדים:
זכותו של כל ילד "לגדול בסביבה משפחתית, באווירה של אושר אהבה והבנה" הפתיח לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, 1989
השינויים מרחיקי הלכת בחיי החברה, בדורות האחרונים, עשו את ההורות ל"מפעל-חיים" מורכב ביותר, וקשה לביצוע. מסיבות רבות ושונות הורים מוצאים את עצמם מותשים וחסרי-אונים מול משימות ההורות ונזקקים לאוזן קשבת וליד תומכת. הדרכה להורות מכוונת אל ההורים אך מיועדת להבטחת "טובת הילד", ועל כן זכותו של כל ילד, שלהוריו תינתן הכנה והדרכה להורות. באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, מסמך המנסח וקובע את זכויות הילד, ניתן משקל רב למשפחה, ולזכותו של הילד לגדול עם שני הוריו ( אמנת זכויות הילד, 1989, סעיפים: 5, 9). האמנה, רואה "כמובן מאליו" את כישורי ההורים לגידול ילדיהם ולהגנה עליהם. לא ברור אם יש לכך הצדקה.
הורות היא מהות עמוקה ועשירה: תפקיד ותפקוד מורכבים ביותר, הרבה יותר מאוסף כישורים, אשר כידוע, אינם נלמדים בשום בית-ספר, מלבד אותו בית בו גדל ההורה. הורים מתגלים כבעלי יכולות מרחיקות לכת אך גם בחולשה ובמשבר.
תפקוד מוצלח של הורות מותנה בסוגיית מיקומה של ההורות בחברה כולה ובמשפחה עצמה. המשפחה – איך היא מבינה ורואה את תפקיד ההורים? האם היא תומכת מעודדת?
המדינה, מכתיבה להורים חלק ניכר מדרכי גידול-הילדים אך אינה מתגמלת הורים ובקושי מתחשבת בהם.
התקשורת שנותנת ביטוי לסביבה החברתית, מציגה על פי רוב דימוי חיובי אם לא רומנטי של ההורות, מדגישה את ההנאות שההורות מביאה, ונוטה להתעלם מהקשיים המתלווים אליה. תמונותיהם של אימהות וילדים חייכניים ו"מאושרים" מקשטות את שערי השבועונים והעיתונים, מבלי להזכיר, או להראות חלילה, את הכאב והמצוקה שהם 'צדו האפל של הירח', חלק בלתי נפרד של האושר. כולם משתוקקים לילד "מוצלח", לילד טוב, מאופק וצייתן, שמשתלב בסדרי-החברה המשפחה ובית הספר, ורואים הישג זה כמטרה "טבעית" ולגיטימית.
כאשר מניחים הצידה את כותרות העיתונים והתמונות שעל עטיפות השבועונים המוקדשים למשפחה, ואת תכניות הטלוויזיה, בהם הילדים תמיד יפים ושובי-לב והאימהות מחייכות, במציאות, ואולי בדפיו המוסתרים של המגזין, רואים הורים וילדים בשר ודם, מהם רבים שהמציאות אינה מאירה להם פנים. ולא בהכרח נשים מוכות וילדים מנוצלים, גם נשים וילדים נורמטיביים שסובלים מהיום יום, מהמרוץ אחר הכסף או הגלימה, משעות-עבודה ארוכות ובעיקר מחוסר תמיכה, מתחרות ובקורת.
מערכות היחסים בין הורים לילדים השתנו. הורים וילדים כאחד, מתקשים להבין את תפקודם ותפקידם בקשר המשפחתי. להורים יותר קשה להיות מעורבים ולהשפיע על חיי ילדיהם. "כוחות השוק" – חברת הילדים, הטלוויזיה, הפרסום האגרסיבי (ילדים נעשו קהל-יעד לפרסומות ונחשבים ל"קונים פוטנציאליים") והמחשב, הם בעלי השפעה מרחיקת לכת. ולכן, יותר ויותר הורים מבינים שהם זקוקים להדרכה ביחסים עם ילדיהם.
במציאות, אנחנו עדים למקרים רבים מאוד בהם הורים מרגישים אובדי-עצות מול המורכבות והעוצמה של חברת השפע... חברת התחרות האינסופית... חברה שנתנה מקום לתרבות הסמים, הפורנוגרפיה והאלימות הנגזרת מהם, ואף הכריזה בחסות הפוסט-מודרניזם והרב-תרבותיות - שאין עוד ערכים אוניברסליים אלא רק ערכים יחסיים, לכל נרטיב יש מקום, גם אם הוא מערער על ערכי היסוד ומביא ערכים בלתי מוסריים בעליל. וכך, יכול השר מאיר שטרית כחלק מן המאבק באלימות, להציע מעל דוכן הכנסת –
"להחזיר את שיטות הענישה והמשמעת הכוללות סטירה לילד ולתלמיד, מתוך שאינן מזיקות ואף מועילות כנגד התרופפות המשמעת וההפקרות. שטרית אמר בישיבת הממשלה שדנה בנושא האלימות הגואה: "בתקופתי לא היה קורה כלום אם ילד היה מקבל סטירה כשהיה חוצה את הגבול".
לדבריו, גם להורים ולמורים יש זכויות, ואם צריך לתת פליק, אזי לא צריך לפחד.
ד"ר בנימין שמואלי |
למיטב זכרוני, הוא גם אמר "כי אלמלא המכות שחטף מאביו, הוא לא היה היום בכנסת אלא בעולם הפשע".
כבר בראשית המאה ה – 20 הסתבר להורים שמה שהיה "מובן מאליו" נעלם, והם עומדים בפני סדר חדש, שערכיו אינם מוגדרים. ועוד הסתבר, שגם ידע בתחומים הרלוונטיים דוגמת פסיכולוגיה ופדגוגיה אינו מספיק כדי לייצר כללי משחק ברורים תוך שמירה על "תפקידם" המסורתי והמהותי של ההורים.
לעומת אנשי-חינוך שכבר בשנות החמישים של המאה ה – 20, התחילו לדבר על "המורה החדש", כאשר רוב המורים קבלו הכנה מתאימה לכך, בין במוסדות ההכשרה ובין במסגרות של השתלמות מקצועית, ובספרות המקצועית הם למדו שצרכי הלומדים, הילדים, הם משאב לפיתוח תכניות הלימודים, ועידוד לחשיבה ביקורתית מחליף את הצייתנות והמשמעת הנוקשה. הרי שלהורים – לא ניתנה ההטבה הזאת. האכזבה מחד וחוסר-האונים מאידך גיסא, גרמו לתסכול ולהרמת ידיים, אם לא לחזרה אל דרכי המסורת השמרנית.
וכאן בדיוק מתבקשת ונדרשת ההדרכה להורות. למעשה, עליה להיות חלק אינטגרלי של הזכויות, זוהי ההבטחה, פוליסת-הביטוח שהחברה יכולה לתת למען מימושו ויישומו של עקרון טובת-הילד, ולזכותו "לגדול בסביבה משפחתית, באווירה של אושר אהבה והבנה" הפתיח לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, 1989
מדברים אלה אני מסיקה שזכותו של כל ילד, שלהוריו תינתן הכנה והדרכה להורות לא כמותרות לבחירתם. זהו לא תנאי אפשרי אלא תנאי הכרחי, גורם חיוני לתפקודם כהורים. בדעתי לבחון את המשמעות הרעיונית והמעשית של ההדרכה להורות – בתחילת המאה ה- 21 .
כזכור, ציינתי בפרק הקודם ש: "אמריקה אמנם התגייסה להולכת השינוי אך עדיין, עד היום לא מצאה "נוסחת פלא". אם נפיק לקח מהניסיון האמריקאי, נוכל לייצר "הדרכה להורות" שתענה על צרכי ההורים – בעיקר ידע ותמיכה, שתייצר הורות נאורה ובקורתית כאחד. הורות שתגלה צרכנות נבונה כלפי ההדרכה להורות, הורות שתבחן איזו השקפת עולם מוליכה את המדריך? האם מדובר בגישה "ידידותית להורים" parent's centered – או "ידידותית לילדים" child centered? סמכותנית או ליברלית/דמוקרטית? ומהם מקורות המימון של ההדרכה?... הורות שתבחן אם יש בהדרכה ביטוי לחידושים בתחומי חיים רבים, לאורבניזציה מהירה שהביאה משפחות רבות אל "העיר הגדולה", לדמוקרטיה ולזכויות האדם ששינו את כללי המשחק החברתי: אדון אינו אדון ומשרת אינו עוד משרת בלבד. למנהל ולעובדיו אותן זכויות וכך גם למורה ולתלמידיו. מעניין, איך משתקפת הדמוקרטיה במשפחה, והשוויון בין המינים? ובעיקר - איך מתייחסת אליהם ההדרכה להורות.
הורות ואימהות: הן בוודאי נושא לספרים הרבה. על אף הקושי, אציין כאן מאפיינים אחדים בלבד, שחשובים לבחינת "ההדרכה להורות".
מהות ההורות, סובייקטיבית מנקודת מבטם של הורים, – כתפקיד וכזהות מתממשת ודינאמית - היא העברת האהבה, השייכות - האמונות והערכים שמעצבים את אישיותם, האחריות והדאגה אל הילד. הורות מתפתחת, נבנית ומתגבשת בתוך מרחב תרבותי. מבחינת הנורמות והחוקים שמגדירים את הציפיות מההורים, מרחב זה מספקות הקהילה והמדינה.
פונקציונלית, מנקודת הראות של המדינה והחברה, הורות היא משאב חשוב, מרכזי ובלעדי כמעט להתפתחות הילד והמתבגר, הורות נחשבת לעמוד-תווך של המבנה החברתי, והתרבותי.
וכאילו הייתה ההורות מנותקת מן החברה כולה, מדברים על הורות גרועה ועל הורות טובה. הרעה, ש'אחראית' לתחלואי החברה, האלימות, ההתמכרות, החרדה, הדיכאון האנורקסיה והפורנוגרפיה, ועד לנשירה מבית הספר והצטרפות למעגלי הפשע. לעומתה "ההורות הטובה" שנחשבת לנכס משמעותי לילדים ולחברה ולהישגיה בתחומים רבים.
למיטב הבנתי, הדיבור על הורים טובים או רעים פוגע בהורים, ומטשטש ואולי אף מעלים את חלקה של החברה, של השיטה ושל המערכת בהיווצרות מצב זה. אני אישית סבורה שרוב ההורים להוציא מקרים פתולוגיים שהם מעטים, רובם רוצים להיות הורים טובים לילדיהם. הטובים והרעים כאחד נמצאים תחת ביקורת מכיוונים שונים – ולמעשה רוב ההורים בזמננו נמצאים במבוכה גדולה. הורים רבים אינם בטוחים בדרכם החינוכית, הם חשים בודדים ומוחלשים במעגלים השונים של התפקיד והתפקוד ההורי. הם פועלים במציאות שיש בה אלימות וכוחנות, בה הערכים האישיים והחברתיים אינם ברורים, מעמדם וסמכותם מוחלשים ונחלשים והלגיטימיות שלהם כאחראים וכמשפיעים בכל הנוגע לחינוך והטיפול בילדיהם מוטלת לעיתים קרובות בספק.
לאחר שהבינו שמסורת ואינטואיציה בלבד אינן מספיקות לגידול ילדים בתהליכי האורבניזציה והטכנולוגיה המואצת, הושקעה מחשבה ונעשו מאמצים להנחיל להורים ידע-הורי והבנות על הורות וגידול ילדים. כפי שכתבתי בפרק הקודם, יחד עם התפתחות המדעים והטכנולוגיה, הלך והתפתח עיסוק ואולי מקצוע חדש: "הדרכה להורות". הדרכה זו נענתה לצורך אמתי ולקושי של ההורים והצליחה לבסס לעצמה מקום נכבד. לעומת ההורות 'הטבעית' האינטואיטיבית' הדרכה היא מבנה חברתי מובהק, שמעלה מיד את השאלה, מי מכוון אותו? את מי אמורה ההדרכה לשרת?
בעיני, ההדרכה להורות היא מעין "משרתם של שני אדונים" אם לא שלושה. אחד, היא אמורה להיטיב עם ההורים. השני, היא אמורה לתת למדינה ולחברה הורים שיגדלו אזרחים טובים. והשלישי, היא אמורה לספק את מטרותיהם של המדריכים עצמם.
האם ההדרכה להורות לגווניה השונים, עשתה "שיעורי-בית" מספיקים? האם אנחנו זוכרים שמאחורי ההדרכה ישנם מדריכים ומדריכות, שיש להם השקפות כאלה ואחרות? האם יש להם מחויבות לעקרון טובת הילד? או, אולי טובת ההורים בראש מעיניהם? האם עמדו על היבטיה השונים והמגוונים של ההורות? האם היו ערים לזכותם של הורים לדעה ולהשקפה משלהם? האם נקטו בצעדי מנע כדי להבטיח את טובת-הילד? האם חשבו על העצמה של ההורים – הן בעיני ילדיהם והן כקבוצה משמעותית ביותר בחברה?
במחקר שנעשה בשנת 2002 במכון הישראלי לדמוקרטיה על דגמים של שיתוף אזרחים 1,
ובמיוחד: על 'מעורבות הורים בחינוך' נמצא שתפקיד ההורים נתפס על ידי המערכת בכמה גישות:
החל בגישה הרואה את ההורים כ'בעייה'. ההורים נתפסו כמי שמקפחים את חינוכו של הילד, או על-ידי הזנחה, או על-ידי פינוק מופרז... כמי שעלולים לפגוע במעשה החינוכי, ועל כן לא היה מקום למעורבות של ההורים במערכת. עבור לגישה אחרת, אף היא גישה מתנשאת שהדגישה את בורותם של ההורים לעומת כישוריהם המקצועיים של אנשי החינוך, ולכן הם אינם מוכשרים 'לשתף פעולה' עם בית-הספר.
יותר מאוחר הופיעה תפיסה שמצדדת בהפרטה ובכלכלת השוק, גישה שרואה את ההורים כצרכנים של מערכת החינוך. ההורים אמורים לרכוש חינוך לילדיהם. על בסיס של הצע וביקוש כמקובל בשוק. בתי הספר מתחרים על לב ההורים ומנסים למשוך אליהם תלמידים מצטיינים, ואילו התלמידים מתחרים על הקבלה לבתי-הספר הטובים.
מדהים לגלות, וחשוב לדעת כי דברים שאנחנו תופסים כדברים טבעיים או הכרחיים, אמת לאמיתה, הם בעצם תוצאה של מניפולציה, של הבנייה חברתית שנקבעת על ידי השלטונות. כלומר, הורים מתבוננים בילדיהם ובעצמם, ביחסים שנרקמים ביניהם, לטוב ולרע, והם סבורים לתומם שזוהי דרך העולם, "ככה זה ילדים", ו"ככה זה להיות הורים" – ה'ככה' שונה ממשפחה למשפחה ומהורה להורה אך כל אחד סבור שמה שקורה אצלו הוא הדבר מאפיין את ההורות. קשה מאוד לגלות ולהודות שלא אנחנו ההורים החלטנו איך לגדל את ילדינו, וקשה לקבל את חלקה – הגלוי והסמוי - של החברה בעיצוב ההורות ובהשפעה עליה. מסיבה זו אני מייחסת חשיבות רבה ביותר להדרכה ולהכנה להורות. עם זאת אני מודעת למוקשים שבדרך וקוראת לכולנו – למדריכים ולהורים כאחד לבחון את המסרים או הרעיונות שבבסיס ההדרכה. את מי היא משרתת: את המערכת? את בעלי האינטרסים? את ההורים? את הילדים?!!
הגישות שהזכרתי, נובעות מצרכי המערכת ואינן בודקות כלל את השלכותיהן על טובת הילד. רק בגישה נוספת, הגישה המשתפת, שמצדדת במעורבותם של הורים ומייחסת חשיבות רבה להשתתפותם – אפשר לדבר בעקיפין גם על טובת הילד. ביסודה מונחת ההנחה כי ההורים נושאים באחריות לחינוך ילדיהם. גישה זו רואה את ההורים כשותפים, פרטנרים לצורות שונות של מעורבות הורים כולל שותפות שעשויה לבוא להתבטא בכך שהורים נוטלים חלק של ממש בתהליכי קבלת החלטות, בעיצוב מדיניות החינוך בבית-הספר או בשליטה על התקציב.
ברור שלמקומם של ההורים יש השלכות רבות ואני תוהה עד כמה התייחסה ההדרכה להורות לשאלות אלה.
ההדרכה להורות לסוגיה, מבקשת לתת להורים ידע ולהקל עליהם, אך תוך כדי כך נוצרת התנשאות של המדריכים כלפי ההורים, (ראו גם בעמ' 4 למעלה) המדריך "הכל-יודע", אך אינו מאפשר העצמה, כי המפגש הזה פוגע בדימוי העצמי של ההורה "שנתפס בקלקלתו".
האם 'הדרכת ההורים' חשבה והתייחסה לפגיעה בדימוי העצמי של ההורים מול הביקורת הרבה המופנית אליהם? או אל חוסר היכולת שלהם להשפיע על מדיניות החינוך בבית הספר? האם נערכה ההדרכה לתת להורים את התמיכה המתאימה, מול המשבר של ערכי המשפחה, כאשר המבנה המסורתי נהרס, האלימות גוברת, והורים רבים אינם בוטחים בדרכם החינוכית, ואינם בטוחים ביכולתם להחליט ולהשפיע, על גידול ילדיהם?
נרחיב מעט את מושג ההורות: הורות כאמור היא מהות מתפתחת, דינאמית וסוערת, רוויית רגשות ויצרים, המתבססת על בחירה. עולם תוכן משמעותי ביותר ורב השפעה. אנחנו מדברים על ההורות כתפקיד ועל ההורות כחוויה. הורות מתקיימת רק מול ילדות. היא מכילה בתוכה את הילדות. אלה עולמות השלובים זה בזה, עולמות בלתי נפרדים. ישנה החוויה הסובייקטיבית של ההורה – מספקת או מתסכלת, וישנה החוויה של הילד - שניזון או ניזוק מן ההורות, אך תלוי בה ללא מוצא. האתגר של ההורות הוא לראות את הפוטנציאל הגלום בילד ולאפשר את מימושו. הורים הם 'שותפים' בכירים לגידול הילדים יחד עם המדינה והתרבות שגם להן חובות כלפי הילדים וההורים, ולא מעט אינטרסים, והיא גם מממנת חלק ניכר של גידול הילדים. חלק ניכר אך לא מספיק.
מעמדם של ההורים מול "השותף" הגדול אינו ברור. לא אכנס למעמדם המשפטי, אזכיר רק כי למיטב ידיעתי ההורים הם האחראיים למימוש חוק חינוך חובה. ועדי ההורים אינם מוסמכים להתערב בהחלטות פדגוגיות של בית הספר. ברוב המדינות מוקנות להורים זכויות בסיסיות כפרטים וכקבוצה, בהן הזכות לבחור מסגרת לימודים לילדיהם, הזכות לקבל מידע, והזכות לערער על החלטות הנוגעות לתלמיד. וזאת על בסיס הטענה המקובלת שלהורים יש 'זכויות טבעיות' בנוגע לילדיהם, ומהן נגזרת ההצדקה להסדרת שיתופם. על פי רוב זהו שיתוף חלקי בלבד. הצדקה נוספת לשיתוף ההורים עולה גם כאחד מביטויי הדמוקרטיה.
בעידן ההפרטה, בשלהי המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, חלקם נעשה משמעותי יותר כי המדינה מעבירה אחריות אל ההורים כאשר היא המדינה הקפיטליסטית עם כלכלת השוק מעוניינת לצמצם את הוצאותיה לרווחת האזרחים, כולל הילדים, ומצפה שהורים יעשו זאת. כמובן שהיא אינה עושה זאת בשיטתיות ובוודאי לא בכל התחומים. שכן יש למדינה עניין להשאיר בידה את ההשפעה המכרעת על נורמות וערכי יסוד.
"לצד מגמות של ביזור והפקדת הסמכות בידי הרשות המקומית, הקהילה ובית-הספר, ניכרת מגמה הפוכה של יתר ריכוז [...] מסתמן דפוס שלפיו השלטון המרכזי הוא המופקד על [...] הגדרה של מטרות ותכנים משותפים, ושמור לו תפקיד חשוב בפיקוח ובהערכה". (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002, מחקר מדיניות מס' 26 - דגמים של שיתוף אזרחים, פרק חמישי 'מעורבות הורים בחינוך'.)
וכך, על אף הצמצום במשאבי המדינה, היא בהחלט "שותפה" לעיצוב מערכת הערכים המתאימה לצרכיה ולדעותיה על גידול הילדים דוגמת הדגשת מקומן של המשמעת והצייתנות לעומת החופש והיצירתיות.
החל בקריאה ההיסטורית ל'הורות מקצועית ומדעית' – קריאה שיצאה, מוועידת האימהות בבית הלבן, בראשית המאה העשרים (1899), שהופנתה בעיקר לאימהות המעמד הבינוני, ודרך קריאתה של אגודת הפסיכולוגים בישראל בשנת 2008, וגמור בהצעת החוק בדבר "זכאות בגין הדרכת הורות" –2011, שהוגשה על ידי ח"כ דני דנון, יו"ר וועדת זכויות הילד, ועוד ורבים אחרים – יש לזכור שהיא מופנית או רלוונטית רק לחלק של אוכלוסיית ההורים. וזאת משום מצבן העגום של אוכלוסיות גדולות בעולם, בעבר וגם בזמננו, הנוגע לחלק ניכר של ההורים וילדיהם. זה אומר הרבה על מעמדה של ההורות, ומידת השפעתה.
בעבר הרחוק רק חלק קטן מהילדים שנולדו נשארו בחיים, הדאגה לילדים הסתפקה בהספקת צרכי-היסוד שלהם. וגם כך, היה מאוד קשה לגדל ילדים, וידוע לנו שחיי ילדים לא היו ערך מקודש. במשך אלפי שנות תרבות אנושית ילדים הומתו, ננטשו ונעזבו, נזנחו ונמכרו. עד המאה ה – 20 ילדים עדיין עבדו בעבודות קשות שעות רבות ביום. חינוך חובה הוא ממש נורמה חדשה, שעד היום – על אף היותה אחת מזכויות הילד המוצהרות – היא עדיין לא רלוונטית למיליוני ילדים שכף רגלם מעולם לא דרכה בבית ספר (נתוני המחקר של יוניסף מדברים על 100 מיליון ילדים כאלה).
"The number of children of primary school age not attending school fell from an estimated 115 million in 2002 to an estimated 101 million in 2007. Out of these, 53 million were girls"NIhttp://www.unicef.org/media/media_45452.html
מן הציטוט הזה, ניתן לראות שחלה התקדמות קטנה, אולם להזכירנו מדובר בדו"ח משנת 2007 מכאן, שלפני שנים מעטות בלבד, היו בעולם כ - 115 מיליון ילדים שאינם לומדים. מן הנתון הזה משתמע כי החברה כולה עדיין אינה מגלה אחריות מלאה לילדיה. ולא קשה לשער את ההשלכות על משפחות הורים ואימהות. המודעות למצבים אלה, מדגישה את חשיבותה של ההדרכה בכל הקשור לילדים. מכאן אפשר להביןשהדרכה להורות אינה מותרות אלא צורך ממשי, הן מבחינת האינטרסים של החברה והמדינה והן מנקודת הראות של האימהות שצריכות עדיין – על אף השינויים במעמד האישה – לממש את ההורות, ובוודאי שמנקודת הראות של הילדים, שזקוקים וזכאים להורות טובה.
כמה מילים על הורות כמהות קיומית, ועל "הורות כמקצוע"
אין ספק ש"הכנה והדרכה להורות" הן אמצעי במאמץ לייצר הורות טובה. המאמץ לשיפור האימהות, שהתבטא בראשית המאה העשרים בקריאה "לאימהות מקצועית ומדעית"... (כנס האימהות 1899, וושינגטון, הבית הלבן). הידע שרצו אז להנחיל לאימהות ייראה היום ידע אלמנטרי ובוודאי שלא יספק את הנדרש להורות טובה. וברור שלא קל להגדיר ולאפיין הורות טובה. מתוך מודעות לשונות האינדיבידואלית והתרבותית, מצטרך לגישה פלורליסטית ולסימון מאפיינים שהם בבחינת 'קו אדום' למימושו של עקרון טובת הילד, כפי שקובעת אמנת האו"ם לזכויות הילד. וברור שגם אמנה זו, שהתקבלה ואושררה על ידי 194 המדינות החברות באו"ם, שנויה במחלוקת ויש למדינות הסתייגויות רבות על פי תרבותן, דתן ומשטריהן.
מה אם כן, ינחה ויכוון את ההדרכה להורות? סביר להניח שיתפתחו גישות שונות, בהתאם להשקפותיהם של המדריכים והידע המצוי להם. איך אם כן נבטיח – שההדרכה לא תהיה מוטית לשיטה זו או אחרת באופן שרירותי, על פי הבנתם של מדריכים אלה ואחרים?
נראה לי שהדרכה ראויה להורות טובה, צריכה להביא את ההורים לעתיד וההורים בפועל לחשיבה על תפקידם של הורים. היא צריכה לספק להורים הזדמנויות למידה והיכרות עם סגנונות הורות שונים. היא צריכה להעלות דילמות מוסריות וחינוכיות ולהפגיש את ההורים עם מגוון של דעות ופתרונות. היא צריכה לכבד את ההורים ולסייע להם למלא את תפקידם שהוא מורכב וקשה.
קל לראות שאינני מצפה מההדרכה להורות לתת בידי ההורים פתרונות פלא, וכפי שכבר אמרו – "ילדים אינם באים לעולם עם הוראות הפעלה". כל ילד בא לעולם עם הצרכים הייחודיים שלו, לכל הורה אישיות ויכולות משלו – כך שפתרונות סטנדרטיים אינם נותנים מענה לכך. סטנדרטים יכולים לשמש בסיס לגיבוש סגנון ההורות הייחודי – בהתאם לאישיותם, השקפותיהם, יכולותיהם וצרכי ילדיהם. זו צריכה להיות מערכת פתוחה, שמאפשרת רגישות וגמישות מחשבתית. הורים קמים כל בוקר ליום חדש... הם נמצאים במצבים דינאמיים ופתרונות של הבוקר לא תמיד יתאימו בסופו של יום.
לאור דברים אלה – נשאל את עצמנו איך נמזער נזקים? ממה צריך להיזהר?
אותה קריאה מהפכנית ל"אימהות מקצועית ומדעית" הביאה בין היתר, לתפיסת "ההורות כמקצוע", רעיון חדש – ושגוי - שמצאו לו תומכים רבים ביניהם מומחים שראו בכך את משימת חייהם, וגם בעלי אינטרס.ההכרה "שהורות מחייבת ידע"... נוסחה ברמה העממית כשהיא מבטאת סוג של עלבון וכעס: "דווקא לתפקיד ההורה – התפקיד הכי משמעותי בחיי אדם – אין מבחני קבלה. כל אחד יכול להיות הורה, גם אם אינו כשיר לטפל בילוד ועלול חלילה להזיק לו". "לכל מקצוע ולו הפשוט ביותר, נדרשת הכשרה כלשהי, וצריך רישיון לעסוק בו. דווקא להורות שהיא עיסוק כל כך מורכב וקשה – אינה נדרשת – לפחות לא על פי חוק – הכנה, ובוודאי שלא דרוש רישיון כדי להביא ילד לעולם". דעות אלה בניסוחים שונים, חוזרות ונשמעות בעיקר אחרי מקרים קשים של אלימות במשפחה. בניסוח עיוני נאמר: ש "אין מעמד מוסדר להורים בשום מערכת חברתית, אפילו לא במשפחה" (רינה סוצקובר-כהן 2002 "פנים" גליון מס' 19). בקורת זו הייתה נכונה, אך המסקנה לא הייתה מדויקת, העובדה שהורות ואימהות אכן דורשות ידע - אינה הופכת אותן למקצוע. למען האמת, זוהי אמירה מטאפורית. איש אינו מתכוון למשמעות המילולית של הדברים. כוונתה לתת ביטוי לתחושה, שהורות – על אף היותה 'טבע האדם' - אינה דבר מובן מאליו. היא באה לומר שהורות היא עניין בעל חשיבות רבה שאין לזלזל בה.
על כן, נראה לי נכון להבהיר את מושג ההורות או ההורות הטובה לפני שנתייחס לשאלת ה"הורות כמקצוע".
בדעתי להביא את נקודת המבט האנתרופולוגית, ודעות אחרות כבסיס להשוואה.
"בספרות האנתרופולוגית היה מקובל כי הורות (או "העמדת צאצאים") היא אחד המאפיינים של כל משפחה, וכי הרצון להיות הורים הוא תכונה מהותית של כל אדם באשר הוא אדם. כיום מקובלת בקרב חוקרי העמדה לפיה על אף שיש בסיס ביולוגי ואינסטינקטיבי לרצון להיות הורים, הרי שהפרשנות התרבותית הניתנת לבסיס ביולוגי זה גורמת לו לקבל משמעויות שונות לחלוטין בקהילות שונות"2 .
מעבר לסיבות האנתרופולוגיות, אנוכיות, נרקיסיסטיות ודתיות – מצאתי גם הסברים נוספים: הרצון בילדים יכול לנבוע מסיבות שונות ומגוונות, בהן: (מתוך הערך הורות בוויקיפדיה)
• דחפים ביולוגיים , כגון דחף של אשה להיות בהריון ולהמשיך את קיום המין האנושי.
• רצון לתחושה של איחוד ו"עוגן" לבן זוג אהוב או כזה המעניק יציבות.
• רצון להתאים ל נורמות חברתיות וללחץ מצד המשפחה.
• רצון להותיר חותם היסטורי ולבנות פרק המשך לסיפור החיים.
• רצון להבטיח רמה מסוימת של ביטחון בתמיכה עתידית בגיל או הבטחת קיום יורשים.
• רצון לתת ולקבל אהבה.
• אמונה דתית שלפיה יש בכך מצווה.
• רצון בהכנסת תוכן נוסף לחיים וחיפוש משמעות
• רצון "לחוות את הילדות מחדש" ולתקן טעויות שבוצעו על ידי ההורים.
• רצון לתקן זוגיות במשבר על ידי הכנסת גורם חדש.
אף על פי כן, הצגת ההורות כמקצוע הלכה והתחזקה והיא מחייבת התייחסות ובדיקה. האם זו גישה נכונה? מוצדקת? מה גרם להתחזקותה? מה הם יתרונותיה וחסרונותיה, ואת מי היא משרתת?
בחינה זו, אמורה להיעשות מול עניין מסדר-גודל גבוה יותר: בחינת מעמדן ומקומן של ההורות והאימהות בכלל, ובמיוחד בתקופה בה אנחנו חיים. האם יש להורות מעמד מוכר? מעמד משפטי? מעמד חברתי? האם זה מעמד מכובד? בהקשר זה מעניינות שתי גישות שעליהן מדברת מנהלת המחלקה להורים משפחה וקהילה באגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך רינה סוצקובר: "רובו של השיח, והפעילות שלצדו, נעשים היום מתוך הדגשים שיפוטיים וביקורתיים. מטרתם היא קודם כל להוקיע ולהתריע על קיומה של הורות מזניחה, מתעללת ואלימה" (רינה סוצקובר-כהן 2002 "פנים" גליון מס' 19), סוצקובר מייחסת לגישות אלה מטרה סמויה, ואולי "מקרית" אך מאוד משמעותית, לדעתה הביקורת והשיפוטיות המובעת לרוב כנגד ההורים מעמידה אותם במקום 'נחות' וחסר השפעה על המערכת: " מטרתם (של המבקרים- ר.י.) היא קודם כל להוקיע ולהתריע ... אך גם לקבוע את מרחב ההורות וההורים במקום שאינו מאיים על המערכות השונות ועל הסדר החברתי הקיים" (שם,).
ובכל זאת, אפשר לדבר על שינוי במיקומם בחברה. יש היום הורים שלוקחים אחריות לגידול ילדיהם וחינוכם מחוץ למערכת, זהו שינוי ראוי לשבח. הורים שמקימים בתי-ספר, והורים שמחנכים את ילדיהם מהבית – יוצרים אלטרנטיבה למסגרות המסורתיות. הם מוכיחים שאפשר אחרת. הם מראים ש"אמת" או אמיתות שנחשבו כסדרו של העולם, אפשר להציב ב"סדר חדש".
"ההורים מצדם שופטים ומבקרים את המערכות השונות, ושואפים למצב את עצמם במקום משמעותי ומשפיע, שפירושו שינוי הסדר הקיים. בכך, הם מאיימים על מחנכים, מפקדים ועל מקבלי החלטות במערכת המדינית"
מצב של יד אחת מקרבת ויד שניה דוחה, שמצד אחד מעמיס על ההורים את האחריות על גידול ילדיהם וחינוכם, ומצד שני חושש משיתופם בעיצוב המדיניות של המערכת, משאיר את עניין ההכנה להורות והדרכת ההורים ללא פתרון מסודר. הנושא עולה לסדר היום כאשר מתגלים מקרים קשים של פגיעה והתעללות בילדים. אז "נזכרים לפתע" – שלא כולנו נולדים עם כישורי הורות אינטואיטיביים, שאיננו יכולים להסתמך רק על הדרך בה גידלו אותנו הורינו, או על שירותי החינוך והרווחה של המדינה. העולם משתנה במהירות וטכניקות קודמות עלולות להימצא כבלתי מספיקות. חשוב מאוד, שצעירים העומדים להיות הורים, ילמדו 'מיומנויות של הורות', לפני שיצטרכו ליישם אותן בפועל.
במכלול ההוויה והחוויה ההורית, ישנו גם ההורה שמבקש וצריך ידע ותמיכה ליישום מוצלח של ההורות. ההורה שבתקופה כה דינאמית – מתקשה למלא את תפקידו ותפקודו המסורתי – ובאמת נזקק לידע. הורה שחשוף לביקורת מכל צד, השמרן והמתירני כאחד, נזקק לתמיכה. הוא צריך העצמה, ויעוץ שייתן לו הזדמנות לדון בדילמות שהורות מציבה בפניו, ואפשרות לגיטימית לשלב את השקפת עולמו עם דרישות ההורות העכשוויות. הורות מתחילה הרבה לפני שהיא עולה על פני השטח. תקופה שניתן לקרוא לה "לקראת הורות", הרבה לפני שגדל הילד ברחם אמו, עולות אצל צעירים שאלות רבות, ואינני מתכוונת לבעיות או שאלות אופרטיביות, לאלה ניתן למצוא מענים. כוונתי לשאלות עמוקות יותר, על עצם הנכונות והמוכנות להיות הורים, על מקומם של ילדים בעולם, על וויתור ונתינה ועל מחוייבות ואחריות של הורים. זוהי תקופה בה נפתחות צלקות הילדות.
"מה יהיה אם אהיה כמו אבא שלי?" "מה יקרה אם אני לא אוהב את הילד שלי?", "ומה יהיה אם הילד שלי יבוא בטענות אלי... ויאשים אותי שאני אמא גרועה? "לדעתי, אהבת הילדים היא מוות לזוגיות"!
צעירים רבים חוששים מאובדן החירות האישית שלהם, אחרים אינם בטוחים ביכולתם להבטיח לילדיהם ילדות טובה ובטוחה. אלה רק דוגמאות בודדות: איך אפשר לגדל ילדים ללא כפייה? איך אפשר להתחשב ברצון שלהם כך שזה לא יהיה על חשבון הרצון שלנו? איך אפשר לתת לרצון שלהם מקום מבלי להפוך להורה סמרטוט מרצה? איך אפשר למצוא איזון בין הרצונות המתנגשים של בני הבית? איך משתחררים מכבלי התרבות המקדשים דיכוי וכפייה כדרך חינוכית בסיסית?
שאלות אלה ורבות אחרות, מבהירות במידת מה את ערך ההורות. אני מוצאת לנכון להתייחס אל הספרות היפה כהבהרה חשובה ומשמעותית ביותר לערך ההורות. שהיא רקמת חיים ומהות ייחודית לבני אדם, שקשה מאוד להקיפה ולבטאה במילים, בהיותה כה טעונה נפשית ורגשית. וזאת... מול הטענה "המלומדת" הקובעת שהורות היא מקצוע. הצצה אל מהות ההורות תבהיר את הפער בין תפיסתה כעולם תוכן ראשוני לבין תפיסתה כמקצוע.
עיון בספרות העולם ובספרות ישראלית מעלה בפנינו דוגמאות אינספור ליחסי הורים וילדים. במאה האחרונה יש לנו גם ספרות שנכתבה על ידי נשים והיא מעשירה את תפיסת ההורות וליתר דיוק האימהות. ספרות זו, מערערת לא מעט את המוסכמה התרבותית שיש לנו כלפי הורות ואימהות מצער להיווכח שהן האימהות והן הילדות המשתקפות במרבית הספרים הן עגומות למדי. והספרות היפה מאפשרת לנו להכיר את זרמי המעמקים הפועלים ומשפיעים על ההתנהגות ההורית שלנו. להלן ציטוט שנבחר מספר, שבין דפיו סיפורי הורות, וכמובן ילדות, שכרוכות זו בזו. ספר על הורים צעירים מאוד, ועל הוריהם של ההורים ועל ילדיהם – שיצא לאור בישראל, בשנת 2011:
"אנחנו מביאים ילדים לעולם ואחר כך הציורים שלהם תלויים לנו על המקרר. הכל נהיה הם. המקרר, מה שמוצמד אליו במגנטים, מה שבפנים: הדברים שהם אוכלים, הדברים שלא. טביעות האצבעות שלהם בכל מקום – עלינו, על הקירות, על מסך הטלוויזיה, על המקלדת, על השמשות, על הברזים – אנחנו שולחים אותם לשטוף ידיים לפני האוכל, או אחרי שהם מציירים. אם יש לנו זמן אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו שאלות, אבל אין לנו, כי מהרגע שנולדו ילדינו, הם הזמן. טביעות האצבעות שלנו בכל מקום. אנחנו הדבר שהם אוכלים,, אנחנו הדבר שהם לא. הציורים שלנו תלויים עליהם, מבחוץ, מבפנים, במגנטים שבכוחם לתלוש החוצה לבבות.
אם היה לנו רגע, אולי היינו שואלים את עצמנו: מי הביא את מי לעולם?" (יעל הדיה 2011, רביעי בערב עם עובד, עמ' 61)
הספרות היפה, משקפת ניואנסים, ומציגה קשת רחבה של מצבים שמשתלבים זה בזה, שלא כמו הספרות המדעית-מקצועית שמנסה להכליל, לקטלג ולייצר 'טיפולוגיה' של הורות, ולשייכם לקטיגוריות: 'הורות משפחתית', 'הורות חינוכית', 'הורות קהילתית- אזרחית', וחלוקות אחרות, ולהכניס את כל ההורים למספר טיפוסים. הספרות היפה מעידה על עומק החוויה ועל השבריריות של יחסי הורים וילדים.
המשך הדיון בפרק ד' ואחרון – שעוסק בטיבה הרצוי של ההדרכה ובדרכים ליישומה.
רינה יצחקי
http://www.my-rights.org.il
